פסק-דין בתיק ע"פ 5403/05

השופט א' א' לוי:

1.        בסוף שנת 2002 ובמהלך שנת 2003 עסק המשיב במתן הלוואות בריבית. בכתב-אישום שהגישה המערערת נגדו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי במסגרת אותו עיסוק ביצע המשיב כלפי הלווים שורה של עבירות: סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, תקיפה, חבלה חמורה, קבלת דבר במרמה, עושק, איומים, הדחה בחקירה ונטילת נכס לשם סחיטה. נטען, כי לאחר שהמשיב היה מסכם עם לקוח את תנאי ההלוואה, היה מקבל מידיו שיקים כמספרם של מועדי הפירעון, כאשר הסכום הכולל גילם בתוכו קרן, ריבית ודמי-טיפול. המשיב נהג להבטיח כי ההלוואה תופקד בחשבונו של הלקוח בתוך יומיים, מאחר והוא עצמו נהג לממן את ההלוואה בדרך של ניכיון השיקים שנמסרו לו אצל גורמים פרטיים. כן נטען, כי על לווים שהתקשו לעמוד בתנאי ההחזר הטיל המשיב "קנסות", ומקום שהתעורר חשד כי לווה לא יעמוד בהחזר ההלוואה, ננקטו נגדו אמצעי גבייה אלימים.

2.        המשיב הועמד לדין ביחד עם שניים נוספים - לירון הלל ואלון זקס, כאשר ביחס לראשון נטען כי היה שותפו של המשיב לעסקי ההלוואות וגביית חובות, ואילו האחרון הוגדר כמי שעבד אצלו. שני אלה הודו בחלקם במעשה במסגרת הסדר טיעון, ולפיכך התרכז הדיון בפני בית משפט קמא בעניינו של המשיב בלבד. בסופו של יום זוכה המשיב כליל מחלק מהאישומים שיוחסו לו (אישומים 4, 7, 9, 10, 15 ו-18), וכן מחלק מהעבירות שיוחסו לו באישומים האחרים. בעקבות הרשעתו ביתר האישומים, גזר בית המשפט המחוזי למשיב 4 שנות מאסר, מתוכן 30 חודשים לריצוי בפועל וקנס בסך 25,000 ש"ח. בית המשפט לא נעתר לבקשת המערערת לפסוק פיצויים לקורבנות העבירות, ונימק זאת בכך שלא ברור מהו נזקם המדויק של המתלוננים, ומהי תרומתם של צדדים שלישיים לנזק.  

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד זיכוי המשיב ב-6 מהאישומים (6, 7, 8, 11, 13 ו-17), כאשר ביחס לאישום השישי הודיעה המערערת בחודש יולי 2005 כי היא חוזרת בה מהערעור כנגד זיכוי המשיב מעבירת ה"עושק".

           להלן אדון בכל אחד מהאישומים השנויים במחלוקת.

3.        האישום השישי -

           א. בשנת 2003 פנתה נורית ורשב למשיב, לוותה ממנו 3,500 ש"ח, והפקידה בידיו 5 שיקים בסכום כולל של 4,900 ש"ח. כחודש לאחר מכן לוותה נורית סכום נוסף של 2,000 ש"ח, וכנגדם מסרה 5 שיקים נוספים בסכום כולל של 4,300 ש"ח. בשלב כלשהו החליפה נורית את חשבונה בבנק, ועל כן ניגשה למשיב כדי למסור לו שיקים מחשבונה החדש עבור השיקים הישנים שטרם הגיע מועד פירעונם. המשיב נטל את השיקים החדשים תוך הבטחה כי ישיב את הישנים, ולגרסת המערערת הוא נתן הבטחה זו הגם שידע שאין בכוונתו לעשות זאת. יתרה מכך, נטען כי כחלוף זמן התברר שהשיקים הישנים הופקדו בחשבונה של נורית. בהמשך, ומשנותרו 3 שיקים אשר טרם נפרעו, ביקשה נורית לשלמם כשיגיע מועדם במזומן. לטענת המערערת, גבה המשיב בגין שני השיקים הראשונים (ע"ס 860 ש"ח כל אחד), סכומים של 1,000 ש"ח ו-1,300 ש"ח, והוא דרש מנורית לפרוע גם את השיק השלישי, אף שמועד פירעונו טרם הגיע. המשיב דרש כנגד שיק זה סכום של 1,350 ש"ח, ומשנורית לא מיהרה למלא אחר דרישתו, היא חויבה לשלם סכום של 2,000 ש"ח, וכך עשתה בעקבות איומים שהופנו כלפיה.

           באישום זה יוחסו למשיב עבירות של קבלת דבר במרמה, עושק וסחיטה באיומים, ומכל אלו הוא זוכה. מאידך, החליט בית המשפט להרשיעו בעבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין").

           ב. השופט המלומד של בית משפט קמא קבע כי לא הונח בפניו בסיס עובדתי ומשפטי להרשעת המשיב בעבירה של קבלת דבר במרמה, הואיל ואף שהמשיב קיבל את השיקים החדשים מבלי שהחזיר את הישנים, מדובר במחדל בלבד שלא העניק למשיב דבר. ועוד נקבע, כי נורית היתה רשאית לבטל את השיקים הישנים, ומכל מקום המשיב לא זכה בתמורה כפולה.

           למסקנה זו של בית משפט לא אוכל להצטרף, והואיל והמשיב זוכה גם באישומים נוספים מעבירה של קבלת דבר במרמה, ארחיב בסוגיה זו מעט.

           ג. העבירה של קבלת דבר במרמה קבועה בסעיף 415 לחוק, לאמור: "המקבל דבר במרמה, דינו מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות - דינו מאסר חמש שנים". עבירה זו כוללת אפוא שני יסודות: קבלת "דבר" ו"מרמה", ואלה מוגדרים בסעיף 414 לחוק:

""דבר" - מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה.

"מרמה" - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת;

"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל."

           הגדרתו של "דבר" בחוק הגדרה רחבה היא, באשר היא אינה מצטמצמת לנכסים בעין, אלא כוללת גם "זכות" ו"טובת הנאה". בניסיון להגדיר את אלה האחרונים נקבע כי "טובת הנאה איננה חייבת להתבטא בצורה חומרית דווקא" (ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 673, 680), ואילו בע"פ 817/76 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 645, 648, הוצע לראות אדם כמי שקיבל דבר במרמה, אם אותו "דבר" הקנה לו הישג או יתרון בעוד שלמרומה הוא גרם נזק או הפסד. בפסק-דין מאוחר יותר, ע"פ 752/90, 775 1413 ברזל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 563, הובעה הדעה כי "הפסד למרומה יכול שיתבטא רק בעצם הפגיעה שנפגע בחופש השיקול וההכרעה שלו, כתוצאה מן המרמה. שכן האינטרס החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה" (וראו גם ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481).

           כידוע, שיק הוא שטר חליפין המשוך על בנקאי והינו בר-פירעון עם דרישה (סעיף 73(א) לפקודת השטרות, נוסח חדש). ככזה מהווה השיק אמצעי תשלום, תחליף למזומנים, ואפילו מדובר בתשלום מותנה (ע"א 499/81 עודה נ' חדורי, פ"ד לח(4), 729, 735). על כן, ומתוך כוונה להגן על חיי המסחר, טרח המחוקק ואף קבע כי המושך שיק בידיעה שאין על הבנקאי חובה לפרוע אותו, חוטא בעבירה פלילית שמאסר וקנס בצידה (סעיף 73א לחוק העונשין).

           לקבוצת השיקים החדשים שמסרה נורית למשיב היתה מטרה - לבוא במקומם של השיקים הישנים, ומותר להניח שאם היתה יודעת נורית כי קבוצת השיקים הישנים לא תוחזר לידיה, לא היתה מוסרת למשיב את השיקים החדשים. העולה מכך הוא, שבדרך זו הוענקה למשיב זכות להיפרע על פי השיקים החדשים כאשר יפנה בבוא שעתם אל הבנק. והרי די בכך כדי לקבוע שלמשיב הועברה "זכות" שעל פי מהותה נכנסת לגדרו של "דבר" כמשמעותו בסעיף 414 לחוק. יתרה מכך, עם קבלתם של שיקים מסוג זה נפתחה בפני המשיב הדרך לזכות בתמורתם אף בטרם הגיע מועד פירעונם, הואיל והיה יכול לסחר אותם או להעבירם לניכיון, כפי שעשה בפועל. אכן, בסופו של יום לא נאלצה נורית לפרוע את שתי קבוצות השיקים, הישנים והחדשים, אולם עובדה זו אינה גורעת מאחריותו הפלילית של המשיב, באשר זו נקבעת על פי הלך נפשו במועד קבלתם של השיקים החדשים לידיו. באותו מועד לא התכוון המשיב להשיב את השיקים הישנים לידיה של נורית, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא אפילו לא ניסה לאתרם. בעקבות כך הוגשו בגין שניים מהשיקים הישנים תביעות לבית המשפט, ועל כן כלל הנסיבות חייבו את המסקנה כי במשיב התקיים גם יסוד ה"מרמה". מכאן דעתי, כי הדין עם המערערת הסבורה כי העבירה לפי סעיף 415 לחוק הוכחה בעניינו של המשיב כדבעי.

           ד. כאמור, יוחסה למשיב באישום השישי גם עבירה של סחיטה באיומים. היסוד הפיסי של העבירה לפי סעיף 428 לחוק, אותו על התביעה להוכיח, הוא שהנאשם איים על קורבנו "בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם". ה"איום" בו עסק סעיף 428 צריך להיות איום ממשי, ומבחנו בכך שהוא היה מטיל מורא בליבו של אדם מן הישוב. כזה הוא גם האיום בו עוסק סעיף 192 לחוק, אולם העבירה לפי סעיף 428 מחייבת הוכחתו של רכיב נוסף, לאמור, שהאיום נועד להשיג גם תוצאה, ובלשון המקור: "להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו" (ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' גוזלן, פ"ד לח(3), 572). ולעניינו של המשיב שבפנינו - הוא דרש מנורית לפרוע לידיו סכום של 2,000 ש"ח עבור שיק שהסכום הנקוב בו היה 860 ש"ח. על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, בשיחת הטלפון שקיים המשיב עם נורית, הוא אמר לה שאנשיו ממתינים ליד המשרד בו עבדה, וכי הם עומדים לעלות אליה כדי "לסגור עמה את החשבון". בית משפט קמא ראה באמירה זו "איום", והשקפתו מקובלת עלי, אולם אותו איום לא נזרק לחלל האוויר ללא מטרה, אלא מתוך כוונה "לשכנע" את נורית כי תיטיב לעשות אם תשלם סכום של 2,000 ש"ח לשליחיו של המשיב. לנוכח העובדה שמועד פירעונו של אותו שיק טרם הגיע, מחד, ולנוכח הסכום המופרז על פי כל אמת מידה שהמשיב דרש, מדובר באיום אשר נועד לגרום לנורית לעשות מעשה שהיתה רשאית מכוח הדין להימנע מעשייתו, ובכך די כדי לבסס את הרשעת המשיב גם בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין.

4.        האישום השביעי -